top of page

מה קורה למערכת העצבים של הילד שלך כשהוא כועס, מתנגד או מתוסכל ולשלך? התיאוריה הפולי-וגאלית.

את אחרי יום ארוך, כבר עברת את ארוחת הערב, המקלחות והגיע הרגע שבו את מרגישה שאת מוציאה את כל הטריקים מהכובע והילד שלך לא מוכן לצחצח שיניים… בשלב הזה רמת הכוחות שלך נמוכה מאוד ואת מרגישה שזה נעשה בכוח.. את לא אוהבת את זה אבל את עוד לא יודעת מה לעשות.


ובכן אני רוצה לספר לך שמערכת העצבים של שניכם פועלת ומפריעה לייצר שיתוף פעולה - נשמע מוזר?


הכירי את מערכת העצבים ובפרט את התיאוריה הפולי- וגאלית שפיתח סטיבן פורג׳ס.

ראשית אנחנו צריכות להבין איך מערכת העצבים שלנו עובדת ומה זה עצב הואגוס.


אז המטרה הכי חשובה של מערכת העצבים היא לקלוט את המידע מבחוץ ולעבד האם המצב מאיים או בטוח כרגע ולפי כך ולהוציא תגובה.


למערכת העצבים יש לנו 2 מערכות :

האחת אחראית להישרדות (מערכת סימפטית) והשנייה לרגיעה ולמידה (מערכת פרא- סימפטית)


חשוב תדעי שבכל רגע נתון המוח שלך שואל האם את בטוחה או לא? ולפי זה הוא משפעל את כל אחת ממערכות העצבים הללו.



התיאוריה המוכרת ביותר היא שמערכת ההישרדות שלנו קשורה להתמודדות עם מצבי איום, מצבים בהם מעורבים פחד… דרך 3 תגובות ה-f : בריחה, לחימה, קפיאה.


זאת אומרת שכשהגוף שלי נכנס למצב של דריכות, פחד וסטרס הוא מגיב בצורה אוטמאטית, הישרדותית לא מתוך מחשבה או היגיון..שמתאפשרת כשהגוף ברגיעה..


זאת אומרת אם נחלק את זה - נראה שיש לנו מצב בו האוטמאט ההתנהגותי קופץ מבלי שנשלוט בו (המערכת הסימפטית, הישרדותית) ומצב בו אנחנו יכולות לפעול מתוך וויסות ומחשבה (המערכת פרא-סימפטית, רגיעה)



ואיך זה מתחבר לצחצוח השיניים?


חווית צחצוח השיניים לא נעימה לכל הילדים, יש בה משהו מאוד פולשני וחודרני.. קצת אם נחשוב על זה כמו ללכת לרופא שיניים.. זה לא נוח, זה עלול להיות קצת מלחיץץ וכשהגוף שלנו נלחץ זוכרות מה קורה?

הוא מגיב בתגובות האוטמאטיות שלו, אלה שאין לו שליטה..


את מבקשת מהילד שלך לפתוח את הפה, הוא לא רוצה… וזה לא משנה כרגע ממש מה הסיבה, האם המברשת כרגע לא נעימה לו, האם התחושה בפה, האם זה מפחיד אותו, האם הוא לא יודע מתי זה יסתיים ומה יקרה.. הגוף שלו במגננה. וגם את , כי את כבר חסרת כוחות, אונים, את רוצה שזה יגמר והגוף שלך מתחיל להיות בסטרס.ברגע הזה הרבה פעמים אנחנו פועלות בניגוד לצורך של מערכת העצבים של שנינו

אנחנו מנסים לפנות להיגיון (שמופעל בעת מערכת הרגיעה) בעוד הילד ואנחנו לא פנוי להפעיל אותו כי הוא עדיין בסטרס.


אז איך זה קשור לעצב הואגוס ולתיאוריה הפולי- וגאלית?


התיאוריה הפולי - וגאלית היא תיאוריה שמשנה קצת את מה שאנחנו יודעים על מערכת העצבים.

אבל היא בעיקר מספרת לנו על הקשר בין מערכת העצבים לעולם רגשי וחברתי של האדם,

איך אינטראקציה היא אבן היסוד להתפתחות ובריאות פיזית ונפשית ולתהליכי וויסות.


זאת אומרת שהשלב הראשון הוא להבין שכדי לעזור לילד להגיע למצב רגיעה ושיתוף פעולה אנחנו צריכות ליצור חיבור ואינטראקציה איכותית (מזכיר לכן קצת את הגישה ההיקשרותית? וול הכל מתחיל בקשר שלנו עם הילדים)


הכירי את עצב הואגוס, העצב הקרניאלי הכי ארוך הוא יוצא מגזע המוח ויורד לו עד האגן.


הוא מעצבב את ריאות, מעיים, כליות, איברי המין, שלפוחית השתן. הוא שותף לעצב השמיעה, מערכת שיווי המשקל , אזור הפנים וחוש הטעם - למעשה יש לו חלק בקליטה ותגובה לאיברים הקשורים להבעות פנים הפניית מבט, קשר, עין, אבחנה והקשבה לקולות.


אם נבין שהשלב הראשון שאנחנו רוצות להביא את הגוף של הילד זה למצב רגיעה, כי שם יש שיתוף פעולה נוכל לעשות את השינוי .



למעשה אם נחשוב עליו זהו עצב אחד שמעורב בכל כך הרבה תפקודים ואם נחזור ל-2 המערכות יש לו תפקיד מרכזי במערכת הרגיעה ולפי הגישה הפולי - וגאלית יש לו תפקיד מרכזי במעורבות חברתית. כאשר מערכת העצבית רגועה, עולה פניות לקשר, חיבור ומשחק ולעצב הואגוס יש תפקיד מרכזי בכך.


אז מהי בעצם התיאוריה הפולי- וגאלית?

פולי= רבים.


אחרי מחקרים וממצאים רבים סטיבן פורג׳ס יצר פרדיגמה חדשה והיא במקום 2 מערכות עצביות, יש לנו 3.


בעצם מה שהוא מספר לנו זה שלעצב הואגוס יש 2 תפקידים וחלקים:

חלק קדמי (ונטרלי) וחלק אחורי(דורסלי)

ולכל אחד מהם תפקוד שונה.


שנייה רגע עוד קצת על נוירו- אנטומיה (למי שזה מעניין אותה)


מערכת עצבים מחולקת ל-2 סוגים של סיבים :

  • סיבי תחושתיים - שאחראים להעביר מידע למוח על כאב, טמפ׳, לחץ, חום, קור וכדומה

  • סיבים מוטוריים- שאחראים להעביר פקודות של כיווץ ולהפריש למשל הורמונים - אלה הסיבים המוטוריים.


לעצב הואגוס 80% סיבים תחושתיים ו-20% מוטוריים.


רק חלק קטן מסיבים המוטורים מצופה מילאין (שמאיץ את ההולכה) זאת אומרת שהתגובה של סיבים אלה היא מיידית ומהירה עוד שלסיבים אחרים לוקח יותר זמן להגיב.


הואגוס הונטרלי הוא המסלול עם המיאלין והוא יכול להניע את וויסות מערכת העצבים בצורה יעילה יותר ולמה זה מדהים?

כי הואגוס הונטרלי הוא מערכת ויסות הכי מפותחת שמייצרת רגיעה פיזולוגית והיא מעורבת בתקשורת, משחק ויצירתיות.



השם הנוסף שלה היא מערכת המעורבות החברתית - היא מתחילה לפעול כאשר יש תהליך של וויסות הדדי.



כאשר ההורה משתמש בעצמו כאמצעי לווסת את הילד שלו…דרך הקשר הוא מצליח למערכת העצבית של הילד להתווסת ולהכניס רגיעה. ועליו אנחנו נרחיב כי הוא המרתק בעיני בסיפור ובטח בקשר הורה וילד

אבל לא נוכל להישאר במתח לגמרי אז רגע בקצרה -


מי הוא הואגוס הדורסלי ולמה הוא אחראי?


הוא מנגון הגנה פריטימבי כאשר אנחנו נמצאים במצב פחד מאוד גדול. במצב הקיצון שלו עלול להיווצר מצב של קיפאון הגנתי, אצל חיות זה ממש נראה כמו העמדת פני מת כאשר האריה מתקרב- מצרפת לכן סרטון בסטורי הבא.


בעצם יש פה עוד 3 דרכי התמודדות קדומים שלמעשה הוגוס הדורסלי משפעל ומטרתם שימור אנרגיה לתפקודים הכי בסיסיים.









הנה דוגמא לאיך זה נראה אצל חיות -





בעצם מה שקורה יש פה הורדה של קצב הלב והנשימה שהיא חלק ממה שקורה בתהליך רגיעה אבל עד כדי היעדר תנועה ועילפון.





ואיך זה נראה בתכלס בחיי היום יום שלנו ושל הילדים?


*למעשה אפשר לחשוב על זה כסולם שאנחנו מטפסים עליו מהמערכת הדורסלית, דרך הסימפטית לונטרלית

כשאנחנו נמצאים בדורסלית השלב הבא הוא הסימפטית למשל תת ביטוי לרגש, להתנהג אותו ורק אחר כך לונטרלית

ילד שמתסוכל, מתנגד ומגיב מתוך המערכת הסימפטית מבחינתנו זה דבר חיובי, כי המערכת סימפטית היא אולי קדומה אבל היא גבוהה יותר מהחלק הדורסלי של עצב הואגוס שהיא המערכת הכי פרימטיבית שיש מבחינה אבולציונית. וכדי לסייע לילד שלנו לחזור לרגיעה אנחנו צריכים לעזור לו להפעיל את המערכת הונטרלית מה שנקרא ברקס וגאלי



אז מה קורה בזמן התנגדות של צחצוח שיניים למערכת העצבים של הילד שלך?


במקרה הזה ככל הנראה אצל מרבית הילדים המערכת הסימפטית נכנסת לפעולה - הוא מתנגד, כועס, מנסה לברוח מהסיטואציה



ברקס וגאלי - מה זה?

בגלל שהעצב הונטרלי מצופה מיאלין כשאנחנו יוצרים סיטואציות של ויסות הדדי, או אינטראקציה חברתית מווסתת אנחנו למעשה מסייעים במהירות לגוף להוריד את קצב הלב, מה שאומר שאם התחיל תהליך של שפעול המערכת ההישרדותית (סימפטית) אז האינטראקציה מסייעת לווסת אותה, להפחית את תגובת ההגנה של בריחה ולחימה (הקיפאון קשור יותר לעצב הדורסלי לפי התיאוריה) ולהגביר רגיעה שם יש פניות לתקשורת, משחק, למידה.

למעשה המערכת הונטרלית לוקחת חלק פעיל במערכת המעורבות החברתית שאחראית לקשר וחיברות ולא רק זה היא משפיעה גם על


הפרשנות ואיך שאנחנו רואות את הילדים שלנו.


כשהמערכת כשהונטרלית מווסתת את הגוף האופן בו אנחנו תופסים את האחר הולך לכיוון חיובי יותר.

אחד מהמחקרים שבדק את קצב הלב של תינוקות בסיטואציה חברתית ובסיטואציה מאתגרת קוגניטיבית הראה שיש קשר בין ויסות של מערכת העצבים לבין פניות לקשר ומעורבות חברתית.


תינוקות שהצליחו להישאר מווסתים (לווסת את הטון הודאלי שלהם) הראו מעורבות חברתית טובה יותר.


ולמעשה זה מלמד אותנו שיש קשר בין מערכת הויסות לפניות חברתית וכאשר הויסות הוא יותר של מערכת ההישרדות (סימפטתי) יש הרבה פחות פניות לקשר.


בימים של מצבי חירום או סכנה משמעותית אתן לבטח מרגישות זאת.


התיאוריה הפולי- וגאלית מזכירה לנו שוויסות של מערכת העצבים קשורה לפניות של האדם ליצור אינטראקציות חברתיות משמעותיות.


ולמעשה לא רק זה שאנחנו פנויים לאינטראקציה למעשה הקסם בעיני הוא שמערכת הרגיעה יכולה להתחיל לפעול בזכות אינטראקציה (הברקס הוגאלי)


מה שנקרא - ויסות הדדי -

ויסות הדדי מתייחס לתהליך של ויסות עצמי באמצעות אינטראקציה ודרך תמיכה רגשית שההורה מספק לילד שלו. הוויסות ההדי מתרחש הודות לעובדה שרגש הוא דבר מדבק ובעיקר לעובדה שהביולוגיה שלנו מונעת ומעוצבת על ידי האחר - זאת אומרת שאני משפיעה על האחר והוא עלי. התגובה שלי משפיעה על הפיזיולוגיה של האחר.



אחת מהדוגמאות היפות ביותר לכך היא שיטת skin to skin - kangeroo שנפוצה מאוד בפגיות : כאשר ההורה לוקח את הפג ומניח אותו על גופו רואים שינוי בקצב הלב, נשימה, חימצון, חום הגוף וכדומה…

מה שחשוב שניקח מפה הוא העובדה שאנחנו משפיעים זה על זה וכשאנחנו מבינות את זה אנחנו מבינות שנוכל דרך התגובה שלנו לשנות את הפיזיולוגיה של האחר ולסייע לו להתווסת.


אז איך משפעלים את המערכת הונטרלית ואת עצב הואגוס ?


כשאנחנו הולכות לדבר על כלים להפעלת מערכת הואגוס אנחנו צריכות להבין שיש 2 מסלולים:

  • מסלול אקטיבי

  • מסלול פאסיבי.

המסלול האקטיבי מתייחס לפרקטיקטות שאנחנו מבצעות באופן אקטיבי ומודע כדי להכניס את עצב והאגוס הנוטרלי לפעולה ובכך למצב של רגיעה.


בעוד המסלול הפאסיבי מתייחס לרמזים מהסביבה שמשדרים לנו ביטחון.


פרקטיקטות אקטיביות ראשית נועדו לנו...במצבים שאנחנו מרגישות שקשה לנו, הסיטואציות הנפיצות יותר, כאשר הילד לא מקשיב לנו ואנחנו מרגישות שאנחנו עומדות לכעוס, להתעצבן...

שם מערכת הסימפטית שלנו נכנסת לפעולה וכדי להצליח לסייע לילד שלי שגם מערכת הסימפטית שלו עובדת אני צריכה להפעיל את המערכת הונטרלית של שנינו..


אז הכלים האלה הם ראשית לווסת את עצמנו ודרך הפרקטיקטות האקטיביות אנחנו יכולות לייצר מסלול פאסיבי עבור הילדים כדי לסייע לווסת אותם...


כי בכל רגע נתון הגוף שלנו שואל האם הוא בטוח?

אם לא-

המערכת הסימפטית/ הדורסלית כתלות באיום נכנסות לפעולה


ורק אחרי שהצלחנו לשפעל את המערכת הונטרלית שם נוכל להכניס מסרים של אמפתיה, תיקוף, אכפתיות, לגיטימציה לרגש *כי גם רגשות עשויות להווות מצב איום על הגוף…


אז הכלים האלה איך שאני רואה אותם הם כמו גלגל שיניים, הם מתחילים תנועה ומשם אפשר להשתמש בסל כלים של חיבור, קשר, שיח…


הנה כמה הצעות לתרגולים-

נשימה -

מסייעת לשפעל את עצב הואגוס (זוכרות שיש לו חלק בעיצבוב של הריאות?) הנה הצעה לתרגול של נשימה-

  • עצמי עיניים

  • קחי שאיפה איטית והוציאי לאט לאט דרך הפה - תני לקול שמגיע עם הנשיפה לצאת

  • נשמי מספר חזרות עד שמרגיש לך שהגוף לאט לאט נרגע

  • פתחי את העיינים התמקדי מספר שניות במה שמולך או ברצפה

  • עצמי שוב ותני לנשימה להיות רגילה ונינוחה

  • פתחי את העיינים ונסי לשים לב לתחושות הגוף

  • חזרי על זה כמה פעמים שמתאים לך.


קשר עין רך


לרדת לגובה העיניים של הילד ולהסתכל במבט אוהב.


קשר עין מהווה דורש הפעלה של מסלולים נוירונלים שקשורים במערכת המעורבות החברתית ולכן מסייע בשפעול הואגוס הונטרלי


תנועת עיניים

בזמן שאנחנו מניעים את העיניים מופרש דופמין שמשפעל את מערכת התגמול במוח שמגבירה את תחושת ההנאה. בזמן שאנחנו מניעות את העיניים מצד לצד אנחנו מסייעות להוריד מעט את המתח של שרירי הצוואר ולהזרים דם לאזורים אלה.


אז איך מתרגלים?


פשוט מסתכלים לצד אחד של החדר למספר שניות - דקות מחזירים לאמצע וצד שני - שימי לב מה קורה למערכת העצבים, לקצב הלב שלך לנשימה…


שירה/ זמזום-


עבור הילד שלך זה מפעיל מסלול פאסיבי דרך ערוץ השמיעה בעוד עבורך זהו תרגול אקטיבי.


אפשר לקחת שיר אהוב עלייך או על הילד ולזמזם אותו לחלל או לשיר ביחד עם הילד שיר למשל שמתאר את התארגנות הבוקר.

גרגור


גרגור עם מים מפעיל את שרירי החיך האחוריים אשר לעצב הואגוס חלק בעצבוב שלהם

גרגור ארוך מסייע לשפעל את עצב הואגוס ובכך להכניס את מערכת הרגיעה לפעולה.

משחק

אני בוחרת להיפרד מהתיאוריה הפולי- וגאלית המרתקת שיש לה השלכות על הבנה של טראומה, מערכת יחסים, דווקא מנקודת מבט קצת אחרת, מנקודת מבט של הילדים שלנו ועל הילדים שלנו.


איך משחק נחשב לתרגול ווגאלי?


מצאתי מאמר מהמם ואני כותבת לכן את הממצאים העיקריים שלו ואולי יותר מהכל זה יחבר אותנו בין המשגה תיאורטית, תרגילים שלפעמים נראים פשוטים מדי לחיי היום היום.


אז -

בעוד שלפעמים אנחנו רואים ילדים משחקים וחושבים שהם מפספים הזדמנויות למידה פרוג׳ס מציע להסתכל על המשחק קצת אחרת (מה שהיום אנחנו כבר יודעים שסופר קריטי ונכון) שהמשחק מהווה הזדמנויות להתנסות ולשכלל את מערכת העצבים אשר בתורה מזרזרת למידה והתנהגות חברתית.


ומה זה אומר?


הגוף שלנו בכל רגע נתון מחפש סימנים לבחון האם הוא בסכנה או לא. סכנה כוללת בתוכה גם אינטראקציה חברתית לא נוחה או נעימה - אשר מעלה בתורה את המנגנונים העצביים של לחימה (התנהגות אגריסיבית ותוקפנות) או בריחה


אם לאינטראקציה סימנים של ביטחון יכולה להיווצר קרבה ופניות ללמידה.

המשחק מתאפשר הודות ליכולת שלנו לשנות את הקשב שלנו והפניות שלנו בין מצבי איום למצבי למידה ויצירת קשר בזמני רוגע.


למשל משחק קוקו פשוט בין אמא לתינוק יש שלב בו נוצרים סימנים של אי ודאות בהם האם מסתתרת ומפתיעה את התינוק עם קול חזק של קוקו אשר עשוי לעורר תגובה סימפטית


בעוד השלב השני מתייחס לוויסות ורגיעה של התינוק כאשר האמא משתמשת בקול, מראה את פניה וצוחקת.


דרך ההתנסות המשחקית הזאת התינוק מתנסה ומסתגל לסיטואציות חברתיות אשר יהיו לו חשובות להמשך החיים, דרך הוויסות הדדי.

בחיי הילדים אנחנו יכולים לראות את זה כמעט בכל אינטראקציה...


אם הילד זוכה לוויסות דרך האינטראקציה הסיכוי שהתנהגות אגרסיבית או אלימה תצא נמוכה יותר כאשר יש סיטואציות אשר מערערות את הביטחון.


במאמר פורג׳ס נותן דוגמא של משחק כדורגל בו הילד נופל כי מישהו אחר דחף אותו ..

אם הילד שדחף יצור קשר עין עם הילד שנפל, יעזור לו לקום או ישאל אותו אם הוא בסדר מערכת הרגיעה מופעלת והסיכוי לתגובה של לחימה קטן

לעומת אם הוא יתעלם וילך מהמקום -ברגע הזה הסיכוי שמערכת העצבים של הילד שנפל תתערער ותכנס למצב איום של לחימה גבוה בהרבה.התיאוריה הפולי- וגאלית נותנת לנו הצצה לתוך מעגלי הויסות של מערכת העצבים

ומזכירה לנו שקשר, תשומת לב והעובדה שמישהו רואה אותנו בעיניים טובות עם חמלה בלב

יכולה לא רק לסייע לנו ברגע הזה אלא ללמד אותנו - שקשר ומערכת יחסים יש לה תפקיד בהגנה, שמירה עלינו ועל האחר ושהיא מרחב בטוח להתנסות בעולם.


אז אם את מרגישה תסכול, כעס, התנגדות של הילד- נסי רגע לעצור ולהבין שיש פה משהו שמפעיל את מערכת העצבים שלו ושהוא זקוק לך ולרגע מווסת ומרגיעה של אינטראקציה כדי לחזור לפניות ושיתוף פעולה.



מקורות-


"התיאוריה הפולי-וגאלית | טראומה והקשר גוף-נפש: עצב הוואגוס", מכון טמיר לפסיכותרפיה. >-https://www.tipulpsychology.co.il/articles/polyvagal <theory.htm


מור-אופק, הדס, ועדי כהן, "התיאוריה הפולי-וגאלית ויישומיה בטיפול נפשי", בטיפולנט, 19.04.2020



Porges, S. W. (2015). Play as neural exercise: insights from the polyvagal theory. The Power of Play for Mind Brain Health. Mindgains. org, GAINS, 3-7.


Porges, S. W., & Dana, D. (2018). Clinical applications of the polyvagal theory: The emergence of polyvagal-informed therapies (Norton series on interpersonal neurobiology). WW Norton & Company.‏



Comments


bottom of page